הסרט "אילון ואני" מלווה את מסעה של תלמידת מגמת קולנוע שנכנסת לפרויקט תיעודי בתקופה של מלחמה, מתוך תחושת מחויבות שלא להישאר בחוץ בזמן שהחברה שסביבה מדממת. במקום לתעד ניצולי מסיבת הנובה כפי שציפתה, היא נשלחת לפגוש את משפחת וייס – משפחה שגרה בפסגות שאביה, אילון, היה מורה שנהרג בקרב. המפגש מעורר בה התנגדות ראשונית, אי נוחות ופער בין עולמות.

​

במהלך הצילומים היא מתקרבת למשפחה ומגלה דמיון מפתיע בינה לבין בנו של אילון, יונתן. דרך הציורים של יונתן, הזיכרונות שלו, האופן שבו הוא מתאר את אביו והמקום שתופסת האמנות בחייו, נחשפת מערכת יחסים של אובדן, געגוע וגדילה. ציור אחד במיוחד, שבו עין אחת בוכה ואחת צוחקת, מטלטל את המספרת.

​

היא מגלה שאילון היה מורה בעל השפעה עמוקה על תלמידיו. אדם שידע לראות כל אחד באמת, לתת חיבוק אמיתי, ולהאיר בוקר של נער או נערה בלי מילים מיותרות. היא מבינה שבדרכה שלה אילון הפך גם למורה שלה, למרות שמעולם לא נפגשו.

​

לקראת סוף הפרויקט היא מבינה שהמפגש בין העולמות מגיע לסיומו, אבל הדמות של אילון ממשיכה להיות חלק ממנה. היא פונה אליו במונולוג אישי ומבקשת: “מקווה שאתה גאה בי כמו שאני גאה בך”. הסרט הופך ממסמך תיעודי על משפחה אחת למסע פנימי שבו קולנוע הופך לגשר בין זהויות, בין עולמות, ובין לבבות.