תקציר
הסרט “נצור בליבנו” מציג את דמותו של נצר, קצין שריון וקצין מבצעים בגדוד 87, שנפל במלחמה זמן קצר לאחר שנישא. הסרט עוקב אחר משפחתו שמתמודדת עם האובדן דרך המשך העשייה החינוכית, ההורית והקהילתית, תוך בניית מרכז טיפולי הנושא את שמו.
נצר נולד לחינוך, להובלה ולכח רצון. הוא היה בוגר מגמות תקשורת ותיאטרון, וביקש להקדיש את חייו לטיפול בנוער בסיכון. לאחר חתונתו וירח הדבש, הוא חוזר לישראל מיד עם פרוץ המלחמה, ומצטרף ללחימה בעזה. בני משפחתו מתארים אותו כאדם שלא פחד ממגע עם מציאות קשה, אחד ש“בא להתלכלך” ולא לברוח מאחריות.
נפילת נצר שינתה את חיי משפחתו. הם מספרים על כאב שמלווה כל יום, על בוקר ה־1 בספטמבר שהיה מלא געגוע, ועל שאלות מילדים שמנסים להבין למה “החמס הרגו את נצר”. אחד מבני המשפחה אף קעקע את שמו על זרועו כאקט של נצח.
המשפחה בחרה לקחת את ערכיו ולהפוך אותם למרכז חינוכי־טיפולי בשם “מרכז נצר”, שיפעל עם נוער באמצעות ספורט ואמנות. בת זוגו, שחר, חוזרת במהירות לבית הספר כדורי כדי למצוא שגרה שתאפשר יציבות. המשפחה ממשיכה להחזיק בערכי אחדות, אהבה וחינוך, ומעבירה אותם לדור הבא.

קרדיטים
בימוי: אייל פרוטיץ'
צילום: שירה פשה
הפקה: עמית כהן
עריכה: תמר אילון
הקלטה: רן אוחיון
מורה מלווה: ענבל שפרינצק גואלמן
בית ספר: כפר הנוער כדורי
הצד הקולנועי
הסרט משתמש בשפה רגשית ומאופקת שמניחה לסיפור לדבר.
הצילום מתמקד בידיים, בחפצים, בתמונות ישנות ובמבטי המשפחה כדי להראות שהזיכרון נוכח בכל רגע.
המעברים בין דימויי שגרה (בית ספר, חדר ביתי, סדנה אמנותית) לבין הדימויים של זיכרון (קעקוע, תמונה, קולו של נצר) יוצרים קו עדין בין עבר להווה.
העריכה איטית, מאפשרת לנשימה להישמע.
המוזיקה נמנעת מדרמטיות, ומבליטה את האינטימיות.
הדגש הוא על מורשת, על חיים שנקטעו ועל אנשים שמבקשים להמשיך לנוע קדימה בלי להשאיר את האהבה מאחור.
הסרט מציג כיצד קולנוע תיעודי יכול לשמש ככלי הנצחה חי – לא רק לספר על האדם שנפל, אלא להראות איך הוא ממשיך להשפיע.
