​​​

הסרט “האמנתי” מתאר את סיפורם של עדה ודני מקיבוץ ניר עוז, ואת שתי הדרכים השונות שבהן הם מתמודדים עם טראומת השבעה באוקטובר. קיבוץ ניר עוז, שבו נרצחו ארבעים אנשים ונחטפו שבעים ושבעה, הופקר בידי המחבלים במשך שעות ארוכות. הסרט חושף עדויות אישיות מפי עדה ודני, המשקפות לא רק שבר אישי, אלא גם שבר קהילתי וזהותי.

עדה מציגה חיים עשירים ומשמעותיים בקיבוץ לפני השבעה באוקטובר. היא עסקה בחינוך, הובילה ועדות קהילתיות ופעלה לקידום דו קיום. לאחר האירועים, ובעקבות מה שעברה בשבי, היא חווה אובדן עמוק של אמונה במפגש בין העמים. היא מתארת תחושה של קטיעת איבר, ומדגישה שהקיבוץ לא יחזור להיות אותו מקום. למרות זאת היא בונה לעצמה חיים חדשים בדירה אחרת, ממשיכה ללמד, מוקפת בחברים, ומנסה לשקם את יצירתה ואת כתיבת “הספר של חייה”. היא מבקשת להביט קדימה בנימה אופטימית.

דני, לעומתה, מסרב לעזוב את ניר עוז. הוא מדבר על נאמנות למקום שבו חי שישים שנה. דני ממשיך להאמין בדו קיום ובצורך להשקיע בשלום גם לאחר פגיעה קשה. הוא מקווה שעדה תחזור ותשנה את עמדתה. דרך שני הקולות הסרט מציג שתי אפשרויות להתמודדות עם טראומה: בנייה מחדש במרחב אחר, או נאמנות למקום שטמון בו כאב אך גם שורשים.